דברי ברכה בכנס הרביעי לעריכת-דין חברתית-ציבורית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב (12.3.2012)

דברי ברכה בכנס הרביעי לעריכת-דין חברתית-ציבורית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב (12.3.2012)

בשם כתב העת "מעשי משפט", אני שמח לברך אתכם, באי הכנס השנתי הרביעי לעריכת-דין חברתית-ציבורית, שהפך כבר למסורת יפה ומהנה. רבים וטובות עזרו לנו גם הפעם להוציא לאור את הכרך הרביעי של "מעשי משפט". רשימת התודות המלאה והארוכה מובאת בפתח הכרך, אך זוהי לי חובה נעימה להודות פעם נוספת לשותפים ולשותפות המרכזיים לעשייה:
לפקולטה למשפטים בתל-אביב על שפרסה את חסותה על כתב העת, ועל החלטתה, זה מקרוב, להעניק לו קרדיטציה אקדמית;
לחברות הוועדה האקדמית המסורות – פרופ' דפנה ברק-ארז, ד"ר נטע זיו וד"ר גילה שטופלר; לחברי המערכת הנהדרים – מאיה מארק, שליוותה את כתב העת מראשיתו, יוסי חיות, רוני קציר, שחר אייזנר, אלמוג גיל-אור, מיקי זר וחגי קלעי;
לעו"ד אלה אלון מ"המשפט בשרות הקהילה" על ארגון הכנס;
וכמובן, למנהלת המקצועית היוצאת של כתב העת, עו"ד טל קורמן, האחת והיחידה.

התקיימה בנו הקללה הסינית הידועה: אנחנו חיים בתקופה מעניינת. באיזורנו מתקוממים העמים באומץ נגד רודנים אכזריים. בדמוקרטיות המערביות אנו עדים להתעוררות אזרחית ענקית כנגד השיטה הכלכלית-חברתית הפועלת לטובת ה-1%, ולרעתם של ה-99%. וגם אצלנו, שאגו מאות אלפי ישראלים בקיץ האחרון ש"העם דורש צדק חברתי". זוהי שעת רצון. לפתע השיח הציבורי עוסק בהפרטה ובעובדי קבלן, בצדק חלוקתי ובמדינת רווחה. בית-המשפט העליון מכיר במעמדן החוקתי של הזכויות החברתיות. תאגידי ענק ניצבים בפני ביקורת ציבורית נוקבת. בשעה כזו, שבה האוזניים כרויות והלב פתוח, מוטל עלינו, חברי קהילת המשפטנים והמשפטניות החברתיים בישראל, תפקיד מיוחד: להמשיך, בכל מקום ואתר, את המאבק הסיזיפי למען צדק חברתי, למען סולידריות, למען זכויות אדם – בבתי המשפט, בכנסת, בחברה האזרחית ובבתי-הספר למשפטים. בימים שבהם ערכים אלו מצויים בליבו של מאבק תרבותי ופוליטי נוקב בישראל, "מעשי משפט" – כביתה של קהילה זו – ממשיך להיות, מזה למעלה מארבע שנים, במה לדיון פתוח ומפרה בסוגיות אלה.

התימה של הכרך הנוכחי של "מעשי משפט" היא "השיח המשפטי: גבולות, מגבלות ומעבר להם". כידוע, עולם המשפט תחום במסגרות נוקשות ופורמליות. מדי המשפט הם תמיד לבנים ושחורים; השופטת היא תמיד "כבודה"; הסניגור הוא תמיד "ידידי"; והארמית שולטת בכל פינה. מותר להעלות טיעונים מסויימים מאוד, ולבקש סעדים מסויימים אף יותר. יש אמת משפטית שאינה זהה בהכרח לאמת העובדתית. המערכת מעדיפה, על-פי רוב, את היעילות על-פני הצדק. והשינוי החברתי? אני מניח שכולכם כבר קראתם את רוזנברג!

אם בכל זאת אנו נמצאים כאן היום, זה משום שיש גם אידך גיסא. זה משום שהמהות של העבודה היומיומית של המשפטניות והמשפטנים החברתיים היא הניסיון המתמיד להרחיב את גבולות השיח המשפטי, באופנים שונים:
• ראשית, באמצעות הצעת פרשנויות משפטיות חדשות הנותנות מקום לנרטיבים של צדק חברתי שנדחקו הצידה. 20 שנים לקחו לו, לבית המשפט, כדי לקבוע שאין הבחנה בין זכויות חברתיות לבין זכויות אזרחיות מבחינת חובת המדינה לממשן ולהקצות להן תקציבים. 20 שנים של כתיבת הצעות חוק, הגשת עתירות, עריכת כנסים וכמובן גם כתיבת מאמרים (ב"מעשי משפט"). עורכות-הדין ועורכי-הדין החברתיים הם ה"נודניקים" האלה, שחוזרים דרך החלון כאשר סוגרים בפניהם את הדלת, שאינן מתעייפות להסביר שוב ושוב ושוב מדוע התקציב המוצע אינו עונה על הצרכים המשתנים, מדוע אסור לצמצם זכאויות, מדוע ראוי להגן על משאבי הטבע השייכים לכולנו. מאות חוקים ופסקי-דין רשומים על שמם של אותם עקשנים ועקשניות.
• שנית, באמצעות השמעת קולן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה. מאמר ה-Naming, Blaming, Claiming, אותו תרגמנו בכרך הקודם של "מעשי משפט", הסביר מדוע אוכלוסיות אלו מתקשות להגיע אפילו לפתחם של שערי החוק. עורכי-הדין ועורכות-הדין החברתיות הם הצינור שדרכו מקבלות הרשויות מידע מכלי ראשון על האנשים החיים בעוני והאנשים עם מוגבלויות, האסירים והעצירים, מהגרי העבודה והפליטים; על חיי המחסור, על אטימות-לב שלטונית, על צרכים מורכבים שאינם כתובים בספרים. העברת המידע הזה נעשית לא פעם באמצעות עורכי-הדין החברתיים בשירות הציבורי, והיא תנאי בלעדיו אין לאפשרות להכיל את הקול הזה ולטפל במצוקות שאותן הוא מביע.
• ולבסוף, באמצעות הצבת מראה המופנית לפניה של החברה הישראלית, על ראשיה, שופטיה ויועציה. האמנם ראוי להפריט את רכבת ישראל? למי זה טוב? למי זה רע? האם הקמת מאגר ביומטרי היא רעיון מוצלח? מי רשאי להתגורר בישוב קהילתי ומי לא? מהן ההשלכות הסביבתיות של "רפורמת המרפסות", האם היא צפויה להגדיל את היצע הדיור ולהוזיל את עלות הדיור? האם לגיטימי שבמרחב הציבורי של מדינה יהודית ודמוקרטית יהיו "קווי מהדרין"? ועוד כהנה וכהנה שאלות יסוד. שאילת השאלות האלה על-ידי המשפטנים והמשפטניות החברתיות מציתה לא פעם את הדיון הציבורי ומביאה לא אחת להרהור ולערעור על ההנחות שעמדו בבסיס הפעולה השלטונית. עריכת-הדין החברתית גם מזכירה לנו שוב ושוב את ההשלכות החלוקתיות הכרוכות בפעילותה של מערכת המשפט ואת העובדה שהן פועלות בדרך-כלל – כפי שמדגים מאמרו הנודע של מארק גאלאנטר, שאותו תרגמנו בכרך זה – לטובת "אלה שיש להם" ולרעתם של "אלה שאין להם".

אם כן, פעילותם של המשפטנים והמשפטניות החברתיים מדגימה ניסיון מתמשך לקדם עשייה משפטית לתיקון חברתי בתוך מסגרת שהיא, ביסודו של דבר, שמרנית למדי. שינוי זה מבפנים של אופיו של השיח המשפטי, מרחיב אותו ומאתגר אותו מדי יום ביומו. מאבק מתמיד זה על גבולות השיח משפיע בתורו על המשפט "עלי ספר", ומאפשר להסיר את הלוט מעל למעטה הנייטרליות שבו נוהג המשפט לעטוף את עצמו. לעורכי-הדין החברתיים-ציבוריים, כ"שחקנים חוזרים" (אם להשתמש במינוחו של גאלאנטר) לא שגרתיים, יש אפוא אחריות חברתית ומקצועית חשובה ביותר – מוטל עליהם לקדם את האינטרסים של "אלה שאין להם" בזירה המשפטית אל מול הכיס העמוק ואורך הנשימה של ה"שחקנים החוזרים" הקלאסיים – רשויות המדינה אך גם בעלי ההון והתאגידים גדולים.

המאמרים בכרך הרביעי של "מעשי משפט" מבקשים להאיר מזוויות מגוונות שאלות הנוגעות לגבולותיו ולמגבלותיו של השיח המשפטי, ומבקשים להציע תובנות חדשות שתוכלנה להתווסף ל"ארגז הכלים" המצוי באמתחתם של המשפטנים והמשפטניות החברתיות. הם שואלים, בין השאר, כיצד יכולה הבלוגוספירה המשפטית המתהווה לסייע בידי אלו המבקשים לקדם שינוי חברתי? היכן היו המשפטנים במחאה החברתית? כיצד יכולים עסקים חברתיים לאתגר את התפיסות העסקיות – והמשפטיות – המקובלות? כיצד ליישב את הפער שבין האוניברסליות של שיח זכויות האדם לבין הפרטיקולריות החברתית של מבשריו ושל קהליו? אילו סעדים חוקתיים ניתן לתבוע בגין הפגיעה בזכויות החברתיות? ועוד. אני מזמין אתכם לקרוא את המאמרים, לחשוב עליהם ולהגיב להם. אנו פותחים היום גם במיזם חדשני עם הבלוג המשפטי "הטרקלין" שבמסגרתו יועלו המאמרים לבלוג לשם קיום דו-שיח אינטרנטי בין הכותבים לבין הקהילה המשפטית.

לסיום, בנימה אישית. היום אני מסיים את עבודתי כעורך הראשי של "מעשי משפט". במשך חמש השנים האחרונות הייתה לי זכות גדולה ללוות מקרוב את לידתו והתהוותו של כתב עת ייחודי זה. אני מודה מקרב לב לפרופ' נטע זיו ולעו"ד טל קורמן על שנתנו לי את ההזדמנות הזו. בה בעת, אני מבקש לאחל הצלחה רבה למחליפתי, ד"ר שירי רגב-מסלם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.