גיוון ומגורים – איך משלבים? (מאמר שלא פורסם, אוגוסט 2016)

גיוון ומגורים – איך משלבים? (מאמר שלא פורסם, אוגוסט 2016)

גיוון תרבותי – ריבוי סיפורי החיים, המסורות, ובעיקר האנשים – הוא נכס חברתי ראשון במעלה. במיטבה, חברה מגוונת יכולה ליצור מארג חברתי עשיר, מעניין, פתוח וסובלני. אלא שלעיתים גיוון תרבותי עלול לאיים ולחתור תחת הלכידות החברתית. המקרה של מגורי חרדים בערים חילוניות מדגים היטב את המתח הזה.

באחרונה התפרסם כי, במסגרת ההתמודדות עם משבר הדיור המחריף בציבור החרדי, מציע משרד השיכון לאפשר בנייה לחרדים גם בערים חילוניות, ששיעור החרדים בהן אינו עולה על 15%. כאשר האפשרויות האחרות הן הקמת גטאות חרדיים של עוני והתבדלות או השתלטות חרדית על ערים מוחלשות (ע"ע בית שמש), שילוב זהיר בין אוכלוסיות חילוניות וחרדיות נדמה כאלטרנטיבה עדיפה. אך כיצד משלבים?

הסוציולוג רוברט פטנאם הראה שלפחות בטווח הקצר והבינוני, החיים בשכונה שהצטרפו אליה בני קבוצה אתנית חדשים עשויים להוביל לניוון קהילתי ובעיקר ל"השתבללות" של התושבים, החדשים והותיקים. אם כך, האם גיוון=ניוון?

הבחנה שיכולה לסייע כאן היא ההבחנה בין גיוון תרבותי "גלובלי" לעומת "לוקאלי". רבות מ"הערים הגלובליות" – כדוגמת ניו-יורק, פאריס או תל-אביב – מועלות על נס בשל אופיין הרב-תרבותי המופגן: מגוון אנושי וריבוי קהילות, מרכזים תרבותיים וקולינריים תוססים, סובלנות לפרקטיקות תרבותיות "אחרות"…. אלא שזהו גיוון תרבותי בערבון מוגבל, שכן התנאי לו הוא הומוגניות כלכלית יחסית. ואכן, עלייתם המסחררת של מחירי הנדל"ן בשנים האחרונות דוחקת החוצה מן הערים את בני המעמדות הנמוכים, חלקים גדלים והולכים מקרב מעמד הביניים שמאייש את השירותים הציבוריים והעירוניים שנפגעים עקב כך, וכן חברים ב"מעמד היצירתי" (אנשי תרבות, אמנות, תקשורת…). כך, מפנה ה"השתבללות" את מקומה לחומות כלכליות ולקהילות מגודרות (גם אם אולי סובלניות), שמפרידות בין מעמדות שונים. גם אם הערים נוקטות אמצעים שונים לריסון הבעיות, הגיון השוק הוא זה שעל-פי רוב, מנצח.

מנגד, ניצב גיוון תרבותי שניתן לכנותו "לוקאלי" ושמתייחס לערים שבהן מתגוררת מרבית האוכלוסיה נטועה במקום מגוריה, בלי כוונה או יכולת  להתנייד, כתביעת הגלובליזציה. התהליכים המתרחשים בערים "לוקאליות" אולי דרמטיים פחות מבערים הגלובליות – מבחינה דמוגרפית, מבחינה תרבותית או מבחינה כלכלית – אולם השפעתם ניכרת יותר, בשל הקושי להקים חומות וגדרות בין האוכלוסיות השונות המרכיבות את המרחב ה"לוקאלי" (שיכול, אגב, להיות גם בעיר "גלובלית" – למשל, דרום ת"א).

העיר לוד מדגימה את הקשיים הללו, אך אולי גם מקור לתקווה. עיר מעורבת של המעמד הבינוני-נמוך שחוותה קריסה בשני העשורים האחרונים, בין השאר, בשל הקמת מודיעין ושוהם הסמוכות. הקריסה הכלכלית לוותה בקריסה תשתיתית ובתרבות שלטונית מושחתת שהובילו את העיר לעברי פי פחת. קשיי הניהול של העיר התעצמו הן לנוכח ההטרוגניות הרבה של האוכלוסיה – כשליש מתושביה ערבים (כשבקרבם אוכלוסיה גדולה של משת"פים שיושבו בעיר), כרבע מהם יוצאי חבר המדינות, גרעין תורני חזק (כ-750 משפחות), ובקרוב גם אוכלוסיה חרדית גדולה (פרוייקט אחיסמך המונה 3000 יחידות דיור) – והן לאור המציאות הכלכלית העירונית הקשה (אחוזי בגרות נמוכים, מיעוט משלמי ארנונה, כ-40% מרוויחים פחות משכר מינימום…).

דווקא מתוך המשבר העמוק, נבט בשנת 2010 סיכוי לתקווה: 4 נשים מרשימות ואמיצות, שייצגו את הפסיפס העירוני של העיר השסועה (מזרחיה, ערביה, דתיה-לאומית ויוצאת חבר העמים), הקימו את מועצת התושבים העירונית שהצליחה ליצור התעוררות אזרחית והניעה תהליכי שינוי עירוניים שהובילו לבסוף לעריכת בחירות, לאחר שנים ארוכות של ניהול בידי ועדות קרואות.

הדרך עדיין ארוכה עד לשיקומה של לוד, וגם היחסים בין האוכלוסיות אינם תמיד הרמוניים. הצורך בסיוע מדינתי אף הוא, כמובן, חשוב. אך זוהי דוגמא לאופן שבו קבוצות מגוונות, בעלות סדרי-יום שונים לגמרי, יכולות, דווקא בפריפריה החברתית, בתוך מציאות עירונית משברית ובצל עימות לאומי חריף, לפעול במשותף לקידום העיר. ההכרה שהעיר שייכת לכל תושביה (ושכל תושביה שייכים לה), הכבוד ההדדי למקומן של הקהילות השונות וההבנה הפרגמטית שחלק מהותי מהניהול היומיומי של העיר משרת את כל הקבוצות, הן כולן צעד חשוב בעיצובה ובקידומה של פוליטיקה של טוב משותף שתפעל במקביל לחיזוק הקהילות השונות ולכיבוד זהויותיהן הנפרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.