דונאלד טראמפ הוא איש עסקים ציני, דמגוג ומיזוגני, שניהל קמפיין בחירות מסית ופלגני שאף היו לו ניחוחות אנטישמיים. אם למרות כל אלה הוא זכה בניצחון מדהים בבחירות לנשיאות ארצות-הברית – אירוע דרמטי ומכונן שעתיד להשפיע רבות על עולמנו – כדאי לנו להפריד בין התנהלותו האישית המבזה לבין הניסיון להבין את הסיבות שהובילו כמחצית מהמצביעים האמריקאים לתמוך בו.
להצבעה המפתיעה ניתנו הסברים שונים: התערבות ראש ה-FBI; זיהויה של קלינטון עם הממסד הפוליטי השנוא והתחושה שמדובר ב"משחק מכור"; השימוש המחוכם שעשה טראמפ באמצעי התקשורת להעברת מסריו; השיח המקטב ברשתות החברתיות; כמיהתם הגוברת של ההמונים למנהיגות סמכותנית; וכמובן – תוצאה של כשלי השיטה הכלכלית הניאו-ליברלית שהותירו רבים מדי מאחור. אך קיים הסבר חשוב נוסף, שלא מספיק דובר עליו, ושעוזר להבין גם את מציאות חיינו כאן.
ההתנגדות העמוקה שחשו רבים מקרב בוחרי טראמפ כלפי האליטה הליברלית שאותה ייצגה קלינטון היתה כפולה: ראשית, האידיאולוגיה הליברלית שלה נתפסת בעיניהם כאיום זהותי על עולם המשמעות שלהם. עולם זה מבוסס על סולידריות לוקלית המבקשת לשמר ככל האפשר את גבולות הקולקטיב האמריקאי המסורתי, בעולם שמשתנה במהירות ושבו נוכחותם והשפעתם של "אחרים" מתעצמת; שנית, נושאי המסר הליברלי – האליטות האינטלקטואליות והתרבותיות החיות בערים הגדולות – מעוררים בהם אנטגוניזם וניכור. בהקשר זה, ראוי לציין שגם ההיפך הוא הנכון: הליברליזם עצמו ניזון ומוכתב לא רק מן הרעיונות הגלומים בו, אלא גם מתוך ההשתייכות החברתית של המצדדים בו (ניתן להתרשם מכך בקלות מצפייה בתכניות הלייט-נייט הזחוחות). רבים מבין הליברלים מגדירים את עצמם כ"אזרחי העולם", אך כפי שכתב בעל הטור רוס דוהאט ב"ניו יורק טיימס", הקוסמופוליטיות הזו היא, במידה רבה, הסבר שהאליטות הגלובליות, כשבט או כקסטה רבי-עוצמה, נותנות לעצמן כצידוק לכך שרק הן ראויות להנהיג את העולם.

הדברים האמורים נכונים, אגב, גם לישראל. במאמר חשוב, שבו מתאר פרופ' מני מאוטנר את הליברליזם הישראלי כ"ליברליזם של זכויות שליליות", הוא מראה כיצד הליברלים הישראלים קידמו בפועל את האינטרס הכלכלי שלהם, בין השאר באמצעות קידומה של מדיניות הפרטה נרחבת, ובכך תרמו רבות להותרתן של קהילות מוחלשות – אותן אלה שדוחות פעם אחר פעם את הרעיונות הליברליים – מאחור. התפיסה הכלכלית הליברלית, חסידת הגלובליזציה והאינדיבידואליזם, ניתקה את הכלכלה מהקשריה החברתיים והסביבתיים והעמידה מעליהם, כערכים בלעדיים, את העקרונות התועלתניים של מקסום רווח ותחרות.
בחירתו של טראמפ היא הדוגמה האחרונה, והבולטת ביותר, להחלשותו המתמשכת של הליברליזם ולעלייתם המסוכנת של כוחות אנטי-ליברליים מובהקים שמשחררים רגשות קמאיים שהודחקו במשך שנים. למעשה, יותר ויותר מתחוור כי הליברלים לבדם – שרבים מהם מפגינים ייאוש והרמת ידיים מ"העם" – יתקשו להצעיד את הדמוקרטיה לעתיד בטוח ומשגשג, בוודאי לנוכח האתגרים החברתיים העצומים הניצבים בפנינו – החל באיומי הטרור דרך משבר האקלים ועד המאבק במקלטי המס.
גם בישראל – רק הכרה ואמפטיה מצד הליברלים כלפי קיומם של עולמות משמעות אלטרנטיביים, עמוקים לא פחות משלהם, יאפשרו הופעה של זרם חוצה מחנות ומגזרים שיפעל לקידומו של טוב משותף למען כלל האזרחים. רק זרם כזה יוכל להבטיח, לאורך זמן, את האזרחות המשותפת ואת השמירה על אופיה הדמוקרטי של ישראל.
החברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות תמורות עמוקות, שעדיין אינן משתקפות במפה המפלגתית. עם זאת, ניתן למצוא כיום, בעיקר ברמה המקומית, ניצנים ראשונים לזרם שניתן לכנותו "ליברליזם של טוב משותף". נקודת המוצא שלו היא שהאדם, כפי שלימדנו אריסטו, הוא יצור חברתי, ולכן, לצד האוטונומיה של הפרט, שאותה מקדש הליברליזם, נמצאות המשפחה והקהילה שמקנות את מירב המשמעות לחיינו. זרם זה אינו מוותר על ערכי ליבה חברתיים בסיסיים כמו כבוד האדם או מרות המשפט, אך הוא מנסה למצוא איזון נאות בין צרכי היחיד לבין האינטרסים של החברה, תוך מציאת פשרות הדדיות בין הקבוצות השונות. כפי שבניין יציב נסמך על עמודים רבים, ליברליזם של טוב משותף מבין גם שמוטב שהחברה הישראלית מרובת התרבויות תעודד קשרים המחברים בין הזהויות וההזדהויות השונות של חבריה באופן שייצור מארג חברתי עשיר שאינו תלוי בחיבור אחד בלבד, כדוגמת הזהות הלאומית.
*