בעקבות הפיטורים ב"טבע" (מאמר שלא פורסם, דצמבר 2017)

בעקבות הפיטורים ב"טבע" (מאמר שלא פורסם, דצמבר 2017)

פרשת הפיטורים בחברת "טבע" ראויה בוודאי לניתוח ביקורתי במדורי הכלכלה, ואולם היא גם מעלה תובנות חברתיות עמוקות יותר, ובפרט מה קורה כאשר נורמות תרבותיות מיובאות ומאומצות ללא הבחנה. התנהלות החברה שיקפה תפיסות אמריקאיות הרואות את בעלי המניות כגורם החשוב ביותר בתאגיד; מאדירות את מעמד המנהלים באמצעות תגמולים מסנוורי-עיניים; מתייחסות לעובדים כאל גורם ייצור שניתן לנייד ו"לייעל" לפי הצורך, ולחובה לשלם מס כמשקולת שראוי לחמוק ממנה בכל דרך. מדובר במיקרוקוסמוס של התפיסות הכלכליות-חברתיות המושלות בכיפה בארבעת העשורים האחרונים, ששואפות להשליט את הגיון השוק על מכלול תחומי החיים – מתכנון ערים ועד מערכת החינוך – ושהתפשטותן מייצרת כלכלה הדוחקת עסקים קטנים לטובת תאגידי ענק.

מאז המשבר הפיננסי של 2008 זוכה ההיסטוריון הכלכלי היהודי-הונגרי קארל פולאני לתחייה מחודשת. כבר ב-1944 הוא טען כי השוק תמיד היה משוקע בחברה ובתרבות ולכן האמונה בכוחו ה"טבעי" להסדיר את עצמו ("השוק החופשי") מסוכנת. לדידו, ניתוק השוק מהנורמות והמוסדות החברתיים מהם צמח ובתוכם היה משוקע יוביל לאסון חברתי, כלכלי וסביבתי, וכי לנוכח איומים אלו, תתעורר תמיד, באופן ספונטני, תנועת-נגד להגנה חברתית שתפעל לריסונם.

אתוס הערבות ההדדית מלווה את העולם היהודי מימים ימימה: מצוות ומנהגים שונים מבטאים את הדאגה לחלשים שנתפסת כחובה קהילתית ולא רק אישית. סולידריות לאומית עמוקה ושותפות עם יהודי התפוצות הן שאפשרו את הקמת המדינה ואת קליטתם המהירה של מיליוני עולים. גם כיום, למרות ההפרטה, האינדיבידואליזם והמימוש העצמי שהתפשטו בכל שדרות החברה, עדיין רווחות בישראל תפיסות קהילתיות יותר. זה לא מפתיע כשזוכרים שכאן התקיים הניסוי הקיבוצי הגדול ושישראלים רבים שירתו בצבא, התחנכו בתנועות נוער או גדלו בקהילות דתיות וסולידריות. גם הקשרים המשפחתיים הקרובים מבדילים אותנו מהאינדיבידואליזם האמריקאי, וכך גם תחום הבריאות: קיום מערכת בריאות ציבורית חזקה הוא מובן מאליו בישראל, גם היום, בעוד בארה"ב העברת רפורמת ביטוח הבריאות, במתכונת מצומצמת בהרבה, היתה כמעט בלתי-אפשרית (וכעת ממשל טראמפ אף מצמצם את המהלך המוגבל של אובמה). 

כוח השכנוע של התפיסה האינדיבידואליסטית הוא רב, בעיקר על רקע הצגת הנחותיה אודות האדם (אנוכי ורציונלי), החברה ("החזק שורד") והכלכלה (יעילות כחזות הכל) כ"טבעיות", והצמדתן למושגים בעלי מטען חיובי כ"חירות" ו"אוטונומיה". אין פלא שתפיסות אלו עברו "גיור" ורווחות בקרב ציבורים גדולים. אלא שישראל איננה אמריקה. לא מבחינת הגודל, האתוסים המכוננים, התרבות הפוליטית, ובעיקר – לא מבחינת מקומו של השוק. זו גם הסיבה לכך שהתנהלות "טבע", שגרתית למדי באמריקה התאגידית, עוררה כזו ביקורת: היא היתה מנותקת מההקשרים החברתיים הרחבים שבמסגרתם פועל התאגיד העסקי, והתעלמה לחלוטין מכך שהתאגיד יוצר ערך באמצעות כלל מרכיביו – בעלי המניות אך גם ובעיקר העובדים, הספקים ומשלמי המיסים שבזכותם הוא נהנה מעובדים משכילים, מתשתיות אמינות וממערכת אכיפה מתפקדת.

בעולם, וגם בישראל, אימצו בעשורים האחרונים האליטות הכלכליות, החברתיות והאקדמיות אתוס אינדיבידואליסטי שמאדיר את הגלובליזציה, בהתעלם ממחיריה החברתיים והכלכליים, בעיקר עבור המעמדות העממיים, וזאת, במקביל לקושי גובר להזדהות עם סמלים לאומיים. רבים תולים את הזעזועים הפוליטיים האחרונים, ובראשם נצחון טראמפ, בהתנהלות זו. אכן, הגלובליזציה צמצמה את מרחב התמרון של ממשלות, אך לא איינה אותו. חובתן הבסיסית הייתה ונותרה הגנה על אזרחיהן, בעיקר המוחלשים, באמצעות פרישת רשת בטחון חברתית איתנה ומערכת הכשרות מקצועיות יעילה. פרשת "טבע" יכולה אפוא להוות קריאת השכמה לאליטות הישראליות לפעול להשבת המימד האתי לשדה הכלכלי, באמצעות השתחררות מהציווי להשאת הרווח בכל מצב; החדרת שיקולים חברתיים וסביבתיים לדנ"א התאגידי; וצמצום הפערים האדירים המנתקים את בעלי הממון מהחברה ומהחיים המשותפים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *