צוות כלכלנים בראשות מנכ"ל משרד רה"מ, הראל לוקר, גיבש שפע של המלצות פעולה לממשלה החדשה. אחת מהן היא ביטול בית הדין לעבודה. זו הצעה חדשה-ישנה: שר המשפטים לשעבר, יוסף לפיד, כבר העלה את ההצעה הזו בזמנו, אלא שוועדת מומחים בראשות שופט העליון בדימוס, יצחק זמיר, קבעה כי אין מקום לבצע מהלך זה. אכן, לא תהיה זו הפעם הראשונה שבה מנסה משרד האוצר למחזר הצעות שנדחו, ויתכן בהחלט שזו אחת ה"עזים" המוכנסות מדי שנה לתקציב ולחוק ההסדרים, במטרה להסיח את הדעת מקיצוצים ומהפרטות. עם זאת, בשל חומרתה, ראוי להתייחס להצעה בכובד ראש.
בית הדין לעבודה הוא בית משפט לכל דבר – שופטיו מקצועיים, ממונים על-ידי הוועדה לבחירת שופטים ונהנים מאי-תלות. עם זאת, תחום התמחותו כמו גם שילובם של נציגי ציבור (מקרב העובדים והמעסיקים) לצד השופטים הופכת אותו לבית-משפט ייחודי בעל רגישות, ניסיון וידע מיוחדים בנושא התופס את מרבית שעות הערות שלנו. ככזה, יש לשופטיו יכולת להכריע בסכסוכים מורכבים שבהם משחקים שיקולים של רגש, כלכלה ומשפט. שופטי בית-הדין גם קנו לעצמם יכולת מיוחדת לגשר בין הצדדים, במקום להכריע ביניהם, באופן ההולם את הקשר המיוחד המאפיין יחסי עובד-מעסיק. אין זה פלא אפוא שמדינות רבות הקימו מערכת שפיטה נפרדת בתחום זה.
בתי הדין לעבודה מהווים ערכאה נוחה לעובדים: עלויות ההתדיינות נמוכות, הגשת התביעות פשוטה ונוכחות נציגי הציבור מבטיחה אמפתיה רבה יותר. בכך מקוזז במעט היתרון המובנה שמקנה ההליך השיפוטי ל"שחקנים חוזרים" (כדוגמת מעסיקים גדולים). זהו הסדר רצוי לאור פערי המיקוח המובנים הקיימים בין עובדים לבין מעסיקיהם, שרק העמיקו עם הירידה הגדולה בכוחם של ארגוני העובדים (מ-85% עובדים מאוגדים ב-1977 ל-30%-25% כיום). שינויים אלו, לצד תמורות נוספות בשוק העבודה – המעבר לחוזים אישיים, הגידול במספר עובדי הקבלן, העדר האכיפה של חוקי העבודה, דפוסי העסקה פוגענית ועוד – מגדילים את חשיבותו של בית הדין כמגן על הזכויות המוקנות לעובדים. אגב, בתי הדין גם מהווים ערכאה טובה למעסיקים, שכן הם פיתחו אוזן קשבת לסוג הבעיות המאפיין מחלוקות עם עובדיהם.
לבסוף, נקודה שלא מרבים להזכירה היא שבית הדין הוא בעצם בית-המשפט של מעמד הביניים הישראלי. העשירון העליון פונה יותר ויותר לפתרונות פרטיים ויקרים של בוררות. עניי ישראל, מנגד, כמעט ואינם מגיעים לשערי בית הדין, בוודאי לא כעובדים. הסוציולוגיה של המשפט הראתה עד כמה תלויה הנגישות למשפט בכוח כלכלי, בידע, בהשכלה ובביטחון עצמי, היבטים שחסרים לאנשים החיים בעוני. מנגד, שערי בית הדין פתוחים בפני עובד ההיי-טק שמבקש להתגבר על תניית אי-תחרות שאוסרת עליו לעסוק במשך פרק זמן מסויים בעבודה המתחרה במעסיקו הקודם; עורכת-הדין שפוטרה לאחר שנכנסה להריון; או המורה המועסקת כעובדת קבלן ומבקשת שתוכרנה זכויותיה הפנסיוניות. בני ובנות מעמד הביניים הם הנהנים העיקריים מקיומה של ערכאת שיפוט זולה ונגישה, המתמחה במשפט העבודה.
מדוע אפוא עולה שוב הדרישה לביטול בית הדין? מסתבר שמספר פסיקות, ובראשן ההחלטה לאסור על מעסיק להביע דעה על התאגדות עובדיו (עמדה שבה תמך גם היועץ המשפטי לממשלה), עוררו את חמתם של חלק מהמעסיקים הגדולים במשק, שראו בכך פגיעה בחופש הניהולי שלהם.
המחשבה שכל אימת שפסיקותיו של בית הדין אינן מוצאות חן בעיני מאן דהוא – והלא בית הדין זכה אשתקד לביקורת נוקבת מצד ארגוני העובדים כשביטל את התפטרותם הקולקטיבית של הרופאים המתמחים – יש לאיים בביטולו, מעוררת שאט-נפש. היא מצביעה על כך שהמציעים זאת אינם מקבלים את מרות המשפט, ומייחלים, בפרפראזה על אמירתו הידועה של יצחק רבין, לעולם "בלי בית דין לעבודה ובלי איגודים". אם חזונם יתגשם, נחזור לעולם עבודה נוסח המאה ה-19 שבו העובד הופך רק לאמצעי בדרך למיקסום הרווח הכספי.