כמו חגים אחרים, גם חג הסוכות מגלם את המתח הפורה הקיים ביהדות בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, בין הדאגה לעצמנו ולבני עמנו לבין האמפתיה כלפי הזולת, הזר השונה מאיתנו. כך, מנהג האושפיזין שבו אנו מצווים לפתוח את שערינו בפני אורחים נתפס בדרך-כלל כמופנה פנימה – לאירוח של בני כל קבוצות העם, אך אין ספק שניתן להקיש ממנו – גם לאור מצוות וסיפורים (אברהם אבינו והמלאכים, למשל) אחרים – על חשיבותו המרכזית של אתוס הכנסת האורחים כולם, לרבות גרים ופליטים. באופן דומה, אפשר לראות את המנהג להקריב בבית המקדש בחג הסוכות 70 פרים שהיו שקולים כנגד 70 אומות העולם, כאמצעי להבלטת ייחודו והתבדלותו של עם ישראל, אך, בה בעת, גם כתפילה לרווחת העולם כולו. אפילו סמל החג – מצוות הישיבה בסוכה – מחייב אותנו להתנסות במגורים ארעיים שמזכירים לנו, בוודאי בימים אלו, את חשיבות הזכות לקורת גג ומאפשרת לנו הזדהות עם שוועתם של נזקקי הדיור בארץ אך גם עם מאות אלפי הפליטים הסורים שאיבדו את ביתם ואת כל עולמם.
כדאי שכפל הפנים הכל-כך יהודי הזה, בין הסולידריות פנימה לבין האמפתיה החוצה, יהיה כל העת בתודעה הפוליטית שלנו, שכן יש בו כדי להקל על ההתמודדות עם השלכותיה הלא פשוטות של הגלובליזציה – הדרישה לתנועה מתמדת, מחיקת הזהויות הלוקאליות, חיזוק לא מרוסן של האינדיבידואליות: הוא מזכיר לנו את חשיבות הגבולות והזהות הלאומיות המאפשרים יצירה של סולידריות חברתית ושגשוג תרבותי, ובה בעת, פותח אותנו להשפעות חיצוניות ומחייב אותנו להפנים את התלות ההדדית הקושרת, היום יותר מתמיד, בין בני האדם ואת ההבנה שטיפול בבעיות האנושות הגדולות – אקלים, טרור, פליטים, עוני – מחייב שיתוף פעולה והדדיות.