בין דרייפוס לנתניהו (התפרסם ב"עין השביעית", 1.6.2021)

בין דרייפוס לנתניהו (התפרסם ב"עין השביעית", 1.6.2021)

לאחרונה – במה שנדמה כנצח לנוכח האירועים האחרונים – תהה יאיר נתניהו באחד מציוציו כיצד לא קם בישראל אמיל זולא שיזעק "אני מאשים" כנגד העוול שנגרם לאביו. בכך הוא הדהד את ההשוואה למשפט דרייפוס שעושים רבים מבין תומכיו של בנימין נתניהו. אך דומה שההקשר הדרייפוסארי העכשווי של הפוליטיקה הישראלית מצוי במקום אחר.

פרשת דרייפוס ממוסגרת בהיסטוריוגרפיה הציונית בעיקר כזרז של הפרויקט ההרצליאני להקמת מדינת היהודים. ואולם, בהקשר של ההיסטוריה והפוליטיקה הצרפתית, מדובר בנקודת שיא של התנגשות שפילגה את החברה במשך למעלה מעשור, קרעה משפחות ואיימה למוטט את הרפובליקה השלישית.

הסיפור ההיסטורי מוכר: הרשעתו של קפטן אלפרד דרייפוס בבגידה במולדת והפקפוקים שהתעוררו לגביה הובילו להתפרצויות אנטישמיות ולאי-יציבות פוליטית קשה. פרסום מאמרו המהדהד של זולא ב-1898 שבגינו אף הועמד לדין, חידד את המתח הפוליטי בין שני המחנות הניצים, שעמדו על סיפה של מלחמת אזרחים.

מצדו האחד של המתרס ניצבו האנטי-דרייפוסארים – מלוכנים, אנשי צבא בכירים, קתולים שמרנים ולאומנים אנטישמיים שהיו מתנגדי המהפכה הצרפתית ותומכי הסדר הישן. מן הצד השני, מחנה תומכי דרייפוס התאפיין בשילוב ידיים בין תנועת הפועלים הסוציאליסטית בראשות ז'אן ז'ורס, שתמך בתחילה בהרשעתו של דרייפוס, לבין המחנה הרפובליקני החילוני.

איחוד הכוחות הזה בין ראשי הפרולטריון לבין נציגי הבורגנות נעשה למרות פערים רעיוניים עמוקים בין הצדדים, במטרה "להציל את הרפובליקה". בסופו של דבר, פרשת דרייפוס הפכה לאירוע מכונן בהיסטוריה הצרפתית שהוביל לשידוד מערכות פוליטי, לחיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית, להחלשת הכנסייה הקתולית ולתבוסתו של המחנה האנטי-דרייפוסארי, אף שזו הושלמה רק לאחר נפילת ממשלת וישי בתום מלחמת העולם השנייה.

מעניין לחזור לפרשה הזו על רקע כינונה של "ממשלת שינוי" מגוונת מאוד מבחינה אידיאולוגית. אנלוגיות היסטוריות הן כמובן, תמיד חלקיות ומקוטעות וככאלה יש לעשות בהן שימוש זהיר. עם זאת, לא אחת יש בכוחן לסייע לנו בפענוח ההווה. בהקשר זה, ניתן להצביע על מספר נקודות דמיון מפתיעות בין ישראל של ימינו לבין צרפת של שלהי המאה ה-19.

בראש ובראשונה, בישראל כמו בצרפת התכנס הוויכוח הפוליטי לעניין אחד ויחיד שהמאבק לגביו קורע את דעת הקהל ומעורר אמוציות חריפות – משפט דרייפוס שם, דמותו של נתניהו ומשפטו כאן. למצב דברים כזה יש פוטנציאל חברתי נפיץ, והוא עלול להוביל את החברה לגלישה למלחמת אזרחים. כידוע, מלחמה כזו נמנעה בצרפת בסופו של דבר בעקבות ניצחונם של תומכי דרייפוס, ויש לקוות שלמרות האירועים הקשים האחרונים, גם הריבונות היהודית השלישית תצליח להינצל מהגורל המר הזה.

מאפיין בולט נוסף של פרשת דרייפוס היה תפקידה המכריע של התקשורת בליבוי השסע הפוליטי. הופעת הספר "צרפת היהודית" של אדוארד דרימון ב-1886, ובעקבותיו של העיתון האנטישמי "La Libre Parole" בעריכתו, הובילו ללאומנות גואה שהפיצה בקרב כל שכבות הציבור את האנטישמיות, שהגיעה לשיאה בעת הפרשה.

חוקי איסור לשון הרע החלשים לא יכלו לעמוד בפני השיח השוצף והמיליטנטי שהתפתח ושהעמיק את השסע החברתי. עם זאת, השיח הזה נראה צמחוני ממש על רקע עוצמתן והשפעתן של הרשתות החברתיות בימינו, ובעיקר לנוכח תיבות התהודה האדירות שהן מספקות לזרמים הקיצוניים ביותר בחברה. כפי שהראו המהומות האחרונות, מצב דברים זה מעמיד בסכנה את רקמת החיים הדמוקרטית.

אך דומה שאת האנלוגיה המעניינת ביותר בהקשר של פרשת דרייפוס ניתן לערוך, בזהירות המתחייבת, בכל הנוגע לאופיים של המחנות הפוליטיים הניצים בישראל: בדומה לאנטי-דרייפוסארים, מחנה תומכיו של נתניהו סיפח לתוכו כוחות, בראשות מפלגת "הציונות הדתית" וכן חלקים מהליכוד, התומכים בלאומנות עמוקה, בקלריקליזם פטריארכלי ובדחייה עקרונית של רעיון השוויון. זאת, בעיקר ביחס לאזרחי ישראל הערבים, כפי שמדגימות הצהרותיו של בצלאל סמוטריץ' המעמידות את עצם אזרחותם בסימן שאלה.

מובן שאירועי השבועות האחרונים ומעשי האלימות של ערבים ויהודים רק מזינים את התפיסות הללו. גם התנהלותו של נתניהו עצמו, על רקע התקדמות משפטו, הולכת ומאתגרת את הנורמות הדמוקרטיות. כמובן, האנלוגיה האנטי-דרייפוסארית איננה שלמה: כפי שמראים גם הסקרים, תחת מחנה זה מסתופפים גם אזרחים רבים המחוייבים לדמוקרטיה הישראלית והדוחים את העמדות הקיצוניות הללו.

מנגד, ניצב "מחנה השינוי" המאגד תחת מטריית "רק לא ביבי" זרמים אידיאולוגיים שחלוקים ביניהם עמוקות ביחס לשאלות המדיניות, הכלכליות-חברתיות והזהותיות. זאת, אף שמרבית מצביעיהם נמנים על מעמד חברתי דומה – העשירונים העליונים.

ניגוד ערכי זה חריף אף יותר מזה ששרר בקרב תומכי דרייפוס, והשסע הלאומי שהתחדד על רקע המהומות האחרונות מעורר ביתר שאת את שאלת עצם היתכנותו. עם זאת, הקמת "ממשלת השינוי" מאפשרת לשרטט את המכנה המשותף האפשרי שלה: בדומה לפרשת דרייפוס, גם כאן מדובר בקואליציה חוצת-מגזרים המחויבת לגרסה כלשהי של ממלכתיות ול"הגנת הרפובליקה" הישראלית מפני הסחרור הפוליטי אליו היא נקלעה בעקבות משפט נתניהו והמשבר החוקתי-משטרי החמור שהוא חולל.

למרות ההבדלים, שאלת השוויון האזרחי של ערביי ישראל, בדומה לשוויון האזרחי של יהודי צרפת, צריכה להוות את נייר הלקמוס של ההשתייכות למחנה הזה. לפחות בעת הזאת, דומה שזו נקודת החיבור האפשרית – היחידה? – בין נפתלי בנט וגדעון סער (שקלטו אליהם, יש לזכור, כ-15% ממצביעי הליכוד) לבין מנסור עבאס ומרב מיכאלי.

בהקשר הזה, לשיתוף הפעולה עם רע"ם יש חשיבות גם בכך שהוא מעמעם במעט את האליטיזם החברתי שמשקפת הברית בין בנט ללפיד. עם זאת, הצלחתו של "מחנה השינוי" מותנית באימוץ גישה מכילה יותר מאשר זו של תומכי דרייפוס שנקטו עמדה אנטי-קתולית חריפה. "שובר השוויון" בהקשר זה מצוי בבנייתה של שותפות דמוקרטית אמיתית עם הפריפריה המזרחית המסורתית, שהחלישה מאוד את תמיכתה בליכוד בסבב הבחירות האחרון. שותפות זו חיונית לשם הקהיית השסע האתני המאפיל יותר ויותר על השיח הפוליטי העכשווי.

יותר ויותר מצביעים, מכל שכבות החברה, חשים שאין להם בית פוליטי, תופעה שרק העמיקה לנוכח סבבי הבחירות הבלתי-נגמרים. יתכן שבעתיד נוכל להצביע על נקודת הזמן הזו כעל תחילתו של סידור קלפים מחודש של המפה הפוליטית, המסמן נסיגה של הפוליטיקה הסקטוריאלית והמפלגת לטובת קידום הטוב החברתי המשותף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.