בזכות הפינג-פונג (מאמר שלא פורסם, מאי 2019)

בזכות הפינג-פונג (מאמר שלא פורסם, מאי 2019)

יותר ויותר, נדמה שהשיח הפוליטי בישראל איבד את היכולת לנהל דו-שיח אמיתי – כזה המבקש, ובשיאו אף מצליח, להתעלות מעל נקודות העיוורון של כל אחד מהצדדים. שני ראיונות שהתפרסמו בחודשים האחרונים בבמות שונות מאפשרים לזקק תובנות חשובות בהקשר זה.

הפובליציסטית גלית דיסטיל-אטבריאן ביכתה לפני חודשים אחדים ("הארץ", 21.2.2019), את העובדה ש"אין אינטלקט בצד השני. אני מתה לפינג־פונג, אבל אין עם מי לדבר". דיסטיל-אטבריאן, המזוהה עם הימין, אולי מתבטאת בבוטות, אבל יש בדבריה מידה לא מועטה של צדק, שכן המחשבה הליברלית השמאלית בישראל, ולא רק בה, קופאת על שמריה בשנים האחרונות: רק לא ביבי? צ'ק. שתי מדינות לשני עמים ודי לכיבוש? צ'ק. מרכולים בשבת (לחיזוק הצמיחה)? צ'ק. אם מוסיפים לכך את הנטייה הטהרנית הרווחת בו, ובעיקר את הפער בין האוניברסליות לה טוען המסר הליברלי לבין העובדה שהוא נתמך בידי קבוצה פרטיקולרית (המייצגת, כפי שהראה פרופ' ניסים מזרחי וכפי שהוכיחו שוב תוצאות הבחירות האחרונות, בעיקר את "מדינת תל אביב") – קשה למצוא סימנים לחשיבה רעננה הכה נחוצה בעידן של משבר חברתי רב-שכבתי – פוליטי, כלכלי, סביבתי, תרבותי ומנהיגותי – עמוק כל-כך.

אך דיסטיל-אטבריאן לא לבד. בראיון ל"גלובס" ערב הבחירות הקודמות (5.4.19) קונן העיתונאי רביב דרוקר על כך ש"אתה רואה את העיתונאים של הצד השני, וזה כמו לשחק פינג-פונג עם הקיר. אתה מנסה להיות עיתונאי, לא מאוהדי נתניהו אבל בכל זאת… והצד השני כאילו מצופף שורות ויאללה למלחמה. הכל עובר". במידה רבה, גם דרוקר צודק. מרבית העיתונאים הימנים – יש, כמובן, יוצאים מהכלל כמו קלמן ליבסקינד או עמית סגל – רואים את עצמם בראש ובראשונה כשופר שתפקידו להצדיק כל עוולה, כל אמירה אומללה או כל חשד לשחיתות אם היא במקרה מיוחסת לאיש המחנה "שלהם" (אף שלאחרונה החלו סוף-סוף להשמע קולות, זהירים אמנם, הקוראים ל"החלפת דיסקט" בהקשר זה). במובן עמוק יותר, כפי שהיטיב לאבחן איתי זיו ("הארץ", 25.4.19), העמדה האנטי-עיתונאית הזו מבטאת דחייה, ואף בוז, כלפי עצם האפשרות לאמץ תפיסה ממלכתית (במובן של גישה לא פרקטיקולרית או כיתתית), שנתפסת כמגלמת עמדה שמאלית שהיא, בעיניהם, כמעט בלתי-לגיטימית. השילוב בין הרדיקליות הגוברת של הימין לבין הדוגמטיות המתמשכת של השמאל יכול, ללא ספק, לייאש, בייחוד על רקע המשבר הפוליטי המתמשך, ואכן יש מי שכבני בגין או כשלי יחימוביץ הרימו, למרבה הצער, ידיים. אלא שאנו זקוקים, יותר מתמיד, לאתחול מחדש של השיחה הפוליטית ולשילוב נועז בין רעיונות שמרניים לרדיקליים. בהקשר הזה אפשר להצביע על מקורות מסויימים לאופטימיות זהירה: ראשית, אנו עדים בשנים האחרונות ליוזמות הצומחות מחוץ למעגלי השמאל הליברלי בקרב אנשי דת, מתנחלים, ואף ליברלים – יהודים וערבים – המבקשים ליצור מרחב רעיוני חלופי לשיח השלום המוכר שיכול לסייע ליציאה מהמבוי הסתום המדיני שבו אנו מצויים. שנית, מותר להאמין ששינויי העומק המתחוללים בקרב הציונות הדתית לצד ה"ישראליזציה" הגוברת בקרב החברה החרדית והחברה הערבית יזכו סוף-סוף לביטוי אמיתי במפה הפוליטית. ניצנים ראשונים לכך ניתן להתחיל לראות, אגב, ברמה המקומית. לבסוף, ואולי החשוב מכל, סקרי עומק רבים מצביעים על קיומן של הסכמות חוצות מפלגות בתחומי חיים רבים – כלכלה וחברה, דת ומדינה ואף בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כדי שהאופטימיות הזו, הרוחשת מתחת לפני השטח, תקבל ביטוי פוליטי אנו זקוקים למנהיגות מתונה, ותיקה וחדשה, שתהא מחוייבת למשחק "פינג-פונג", קרי – תקבל את העובדה שחיים משותפים בחברה בעלת מגוון עמוק כמו החברה הישראלית מחייבים, מחד גיסא, הסכמה על "כללי משחק" וכבוד הדדי בין רשויות השלטון, ומאידך גיסא, אמפתיה כלפי עולמות המשמעות של אזרחים-שותפים מקבוצות זהות שונות בחברה. רק כך, בלי לטאטא הצדה את קיומן של מחלוקות, ניתן יהיה להכריע באומץ בשאלות הפוליטיקה, למען קידום הטוב החברתי המשותף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *