בזכות המסורתיות: למצוא את הטוב המשותף (פורסם במוסף השנתי של The Marker, 30.12.2018)

בזכות המסורתיות: למצוא את הטוב המשותף (פורסם במוסף השנתי של The Marker, 30.12.2018)

כשהיינו נוסעים לשישי-שבת לסבא וסבתא, באשדוד של שנות ה-80, חיכינו בציפייה לטקסים הקבועים: הצפייה המשותפת בסרט הערבי, הקידוש וסעודת השבת, התפילה בבית הכנסת בשבת בבוקר, ההליכה לחוף הים הסואן, טקס ההבדלה… המסורתיות המזרחית הזו, שבדרך כזו או אחרת, שותפים לה מרבית המזרחים בישראל, היא לכאורה פרדוקסלית: הדתיים בזים לה בגין בינוניותה הדתית, אך גם החילונים בזים לה בגין, ובכן, בינוניותה הדתית ("מנשקי הקמעות"). אלא שלמי שכמוני גדל לתוכה, היא נדמתה תמיד כעמדה המתאימה ביותר להתמודדות עם הסתירות האינהרנטיות לקיום האנושי המודרני: התשוקה שלנו לשינוי ולניידות, שאותן מלבות הגלובליזציה ותרבות הצריכה, לעומת ההזדקקות שלנו לנקודות משען של המשכיות ושורשיות; המציאות החילונית של "הסרת הקסם מהעולם" אל מול הצורך האנושי באמונה בגורל ובכוח עליון; הנאמנות למורשת היהודית ("שרשרת הדורות") אל מול הפתיחות אל החברה הכללית; הרצון למימוש עצמי אל מול ההשתייכות הקהילתית והערבות ההדדית. זוהי תפיסת העולם המסורתית המזרחית שהעניקו לי הוריי ושאותה אני מנסה להקנות לילדיי. כך, למשל, בבת המצווה שלה, קראה בתי את פרשת השבוע בניגון תוניסאי לקול תקתוק המצלמות. החיים מורכבים, מה לעשות.  

הגיעה העת לאמץ את הנכונות הזו לחיות עם הסתירות גם בחשיבה הכלכלית. המחאות החברתיות של השנים האחרונות, כמו גם החיבור המפתיע שנוצר בין המחנות הפוליטיים השונים שתמכו בברקזיט או בין תומכי טראמפ וסנדרס מלמדים על צימאון גובר לרעיונות כלכליים חדשים. קטגוריות החשיבה הפוליטיות הקיימות, ובראשן הניאו-ליברליזם והסוציאל-דמוקרטיה, מתקשות להתמודד עם המציאות הכלכלית והחברתית המשתנה במהירות, או כפי שכתב ההוגה האיטלקי אנטוניו גראמשי "הישן מת והחדש טרם נולד".

בשנים האחרונות מתחיל להתגבש מרחב רעיוני חדש שבמרכזו ניצבת החתירה לפוליטיקה של טוב משותף. המושג "טוב משותף" נוכח יותר ויותר בשיח הציבורי, אלא שלמרבה הצער לעיתים נעשה בו שימוש דמגוגי שאינו מייצגו נאמנה. האינטלקטואל היהודי-בריטי מוריס גלאסמן, אחד ממקדמי הרעיון, מתאר אותו כעמדה שבדומה למסורתיות, היא לכאורה פרדוקסלית ולא קוהרנטית, אך דווקא מתוך כך יכולה להיות בעלת חיוניות פוליטית, כזו הפתוחה לבריתות לא צפויות. זאת, באמצעות חזון של שגשוג חברתי, המתבסס על ניסיון החיים האנושי ועל הבנה שהמציאות תהיה תמיד מורכבת מדי לניהול באמצעות אידיאולוגיה מוכנה מראש. חשוב להבהיר: אין מדובר ב"דרך שלישית" רדודה ופושרת כי אם ביצירתה של פוליטיקה אמפתית, פרגמטית ונועזת, בעלת עומק רעיוני, שבמציאות של גיוון תרבותי וחברתי עמוק מבקשת לייצר הסכמות בין קבוצות בעלות ראייה שונה של "הטוב". פוליטיקה כזו יכולה לקדם שינוי כלכלי רדיקלי שייסמך על רעיונות שנתפסים כיום כשמרניים שכן, בדומה למסורתיות, הם מבקשים למצוא איזון מחודש בין חירות לבין מחוייבות.

ראשית, אל מול הגיונה העמוק של הכלכלה הגלובלית שבה "הכל סחיר" ולכן גם "הכל מותר" (כולל סחר באיברים ובבני אדם), ניצבת תפיסה המבקשת להטמיע מחדש את היחסים הכלכליים בתוך המרקם החברתי, מתוך הבנה שההון הוא, ביסודו, נטול נאמנות כלשהי, ושהסתמכות בלעדית עליו עלולה לפגוע בצורה מסוכנת בצורך האנושי הבסיסי ביציבות ובביטחון, פיזי ותעסוקתי. ניתן וראוי להשתחרר מהציווי להשאת הרווח בכל מצב, למשל באמצעות השקעה פיננסית אחראית השוקלת גם שיקולי חברה וסביבה, עסקים חברתיים, אתיקה בתשלום מס וצמצום הפערים החברתיים האדירים.

שנית, עם כל חשיבותה, ניידות חברתית אינה יכולה להיות קנה-המידה הבלעדי להצלחה, שהרי, באופן אינהרנטי, סולם חברתי מניח שישנם גם כאלה שלא הצליחו להעפיל בו. לכן נדרש איזון מחודש בין מתן תגמול חברתי לשאפתנות ולהצלחה לבין מתן משמעות וכבוד אנושי לכל עובד באשר הוא, למשל, באמצעות מערך משמעותי של הכשרות מקצועיות וחיזוק העסקים הקטנים.

שלישיית, אל מול התביעה לצמיחה בלתי-פוסקת שרק מעטים נהנים מפירותיה, בעולם שמשאביו הם סופיים ומוגבלים, ועל רקע משבר האקלים המתגבר, עומדת ההכרה שההתפתחות האנושית שנשענה מאז ותמיד על התשתית הטבעית, התרבותית והפיזית שהשאירו לנו הדורות הקודמים, מטילה עלינו חובה להשאיר לצאצאינו עולם במצב טוב לפחות כמו זה שקיבלנו לידינו – הרי צווינו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". עמדה כזו תאפשר לנו גם לבחון בביקורתיות את מחיריה החברתיים והמוסריים של הקידמה הטכנולוגית הבלתי-נמנעת לכאורה, ואולי אף לנסות להאט את קצב החיים שלנו ולשמר ערכים חלופיים לתרבות ההישגיות והצריכה כמו עזרה הדדית.

לבסוף, אל מול הנטייה לריכוזיות של הכוח – המדינתי והתאגידי – ניצב הצורך בחלוקה נרחבת שלו – בבתי הספר, במקומות העבודה, בשלטון המקומי, במוסדות התרבות וכמובן במסגרת רשויות השלטון. ביזור כזה ירחיב את האפשרויות של ילידי קריית שמונה ורהט באופן שיוביל, לאורך זמן, לדמוקרטיזציה אמיתית של החברה שלנו. אנושיותה ומתינותה הפרגמטית של המסורתיות המזרחית יכולה אפוא להוות דגם לשותפות חברתית חדשה שתרכך את הדיכוטומיות שמעצבות היום את השיח הכלכלי-חברתי שלנו ותיצור שיח מוסרי של אחריות ושל סולידריות בדרך למציאת טוב משותף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.