אל תגזימו עם הפוליטיקה של הזהויות (התפרסם ב"העוקץ", 14.3.2015)

אל תגזימו עם הפוליטיקה של הזהויות (התפרסם ב"העוקץ", 14.3.2015)

לקראת הבחירות הקרובות, אריה דרעי הפך לבון-טון החדש בקרב פעילים מזרחים רבים. אכן, קמפיין "האנשים השקופים" של ש"ס הוא חד ואפקטיבי ומציף לשיח הציבורי שאלות חשובות על האשכנזיות של מוקדי הכוח החברתיים והכלכליים בישראל. הטונים המתנשאים שהופנו כלפי ש"ס במהלך מערכת הבחירות (ע"ע יאיר לפיד ויאיר גרבוז) רק מחזקים זאת. אך יותר מכל, נראה שש"ס משכילה להבין שהצבעה בבחירות – ובמובן עמוק יותר, אפילו השתייכות אזרחית – כוללות רכיב חשוב של הזדהות רגשית ובעיקר של זהות אישית. קל יותר להצביע למי שדומה לך ומדבר כמוך: כך, בבני ברק מצביעים ג' ויש עתיד עשתה חיל בישובים המבוססים.

הזדהות של אינטלקטואלים ואינטלקטואליות חילוניים ומסורתיות עם מפלגה חרדית לא-דמוקרטית ונטולת נשים מביאה לשיא את פוליטיקת הזהויות. פוליטיקה זו מבקשת לשנות הן את האופן שבו המרכז מתייחס לקבוצות הנמצאות בשוליים, והן את התפיסה העצמית של חברי אותן קבוצות (חשבו על מצעד הגאווה, למשל). זאת, מתוך נקודת מוצא שצדק חברתי אמיתי כולל גם נוכחות במרחב הציבורי והכרה בהיסטוריה ובחוויות החיים של קבוצות השוליים.

אך לפוליטיקת זהויות יש מחיר חברתי קשה – ויתור, גם אם רק במשתמע, על קידומה של תפיסת "טוב משותף" לכלל האזרחים והקהילות. זוהי נקודת המפגש שלה עם הגישה הכלכלית הניאו-ליברלית שמקדשת את האינדיבידואליזם וחותרת תחת מכלול ההסדרים החברתיים שנועדו לרסן את כוחות השוק, ובראשם השירותים הציבוריים וארגוני העובדים. אין זה מפתיע ש"תור הזהב" הרעיוני של פוליטיקת הזהויות התחולל במקביל לעליית כוחו של הניאו-ליברליזם כשיטה הפוליטית והכלכלית המובילה של העשורים האחרונים, שהביאה אותנו למבוי סתום: העושר מרוכז בידיים מועטות, השכר תקוע, מעמד הביניים חבוט ופגיע והעוני מתפשט והולך.

דרושה לנו פוליטיקה של זהויות לא-שמרנית. זה אומר שנושאים של זהות וייצוג חייבים, כמובן, להיות על סדר היום הפוליטי: מהו אופיו של המרחב הציבורי שלנו? אילו אישים מונצחים על השטרות והרחובות שלנו? על אילו יוצרים לומדים בשיעורי הספרות? האם שומעים ח' וע' גרוניות מעל גלי האתר? האם רק ילדים בלונדינים תכולי עיניים מופיעים בפרסומות בטלוויזיה? באילו תזמורות תומך משרד התרבות? וגם כיצד יחולקו כספי הארנונה בין עיירות הפיתוח והמועצות האזוריות, אף שאין לשכוח את קיצוץ מענקי האיזון שריסק את הרשויות החלשות? החברה שלנו רק תרוויח מהנכחה של ריבוי הקולות והזהויות במרחב הישראלי.

אלא שלא ניתן לעצור כאן. התבצרות בפוליטיקת הזהויות מפוררת את רכיב הזהות המשותפת של כלל האזרחים במדינה שרק מכוחו יכולה לצמוח ערבות הדדית (כמו גם נכונות להקרבה, אגב) חזקה. העדרה של שותפות גורל בין-קהילתית, ולא רק פנים-קהילתית, היא שאפשרה לכלכלת השוק להשתלט על המרחב הציבורי שלנו, תוך שהיא מסיגה יותר ויותר אזרחים לדלת אמותיהם, מתוך ניכור לצרכים של אזרחים וקהילות אחרים. תהליכים אלו עודדו "מגזור" של הפוליטיקה – כל קבוצה "חוטפת" כפי יכולתה – תוך ויתור על עיסוק בשאלות החברתיות והכלכליות הנוגעות ל"טוב המשותף" ולרווחתם של כלל האזרחים: כיצד נבטיח הנאה מירבית שלנו ושל הדורות הבאים ממשאבי הטבע השייכים לכולנו? איזו מדיניות מטבע תשרת את ההשקעות היצרניות ולא הספקולטיביות? כיצד נקדם כלכלה מקומית מגוונת הפועלת לטובת העסקים הקטנים והבינוניים גם בעידן של גלובליזציה? אילו הסדרים כלכליים יוכלו להרחיב את הפנאי שלנו, שהוא הכרחי לחיזוק הקהילה ולהרתמות לעשייה אזרחיות ודמוקרטית? איזה משטר מיסוי יאפשר לנו לצמצם פערים חברתיים?

אין ספק: אנו זקוקים לפוליטיקה רב-קולית – אין צורך לחזור ל"כור היתוך" או להתכחש לזהויות שלנו. אך כדי לבנות כאן חברה משגשגת, אנושית ואמפטית, עלינו לפעול גם למען הטוב המשותף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.