#אחדות (פייסבוק שחרית, אוקטובר 2019)

#אחדות (פייסבוק שחרית, אוקטובר 2019)

המאבק שמובילים איימן עודה ושאר חברי הרשימה המשותפת למען מיגור האלימות במגזר הערבי הוא דוגמא מרעננת לעיסוק בפוליטיקה של מהויות. במקום העיסוק המקובל בפוליטיקה של סמלים – האם להוסיף בית נוסף ל"התקווה"? מהי משמעות "יהודיותה" של ישראל? האם כל השילוט צריך להיות גם בערבית? – עיסוק שמוביל לחידוד עמדות ולהקצנת השיח בלי לחולל שינוי אמיתי בחיי היומיום של האזרחים הערבים, המאבק הנוכחי, שצומח מתוך מחאה אזרחית מרשימה, מסמן מטרות ויעדים, תובע שינוי סדרי עדיפויות תקציביים ומציע מתווים שונים לפעולה. אם וכאשר המאבק יצליח – הוא לא רק ישפר מאוד את איכות חייו של הציבור הערבי, אלא גם יוכל לשמש כמשוב חיובי שידחוף אותו ואת מנהיגיו לתביעות אזרחיות נוספות שגם רבים בקרב הציבור היהודי יוכלו להתאגד סביבן. למעשה, כדאי שגם קבוצות נוספות יאמצו את הדפוס הזה: במקום "שוויון בנטל" – קביעת יעד מספרי של הרחבת ההשתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה; במקום "משילות" – צמצום הביורוקרטיה המדינתית והרחבת כוחו של השלטון המקומי; במקום "צמיחה" – פעולה לקידום השגשוג החברתי שתביא בחשבון את איכות החיים ואת ההגנה על נחלת הכלל; במקום "כיבוש" – נקיטת צעדים בוני אמון שיתנו תקווה לאוכלוסיה הפלסטינית; במקום "הדתה" ו"החלנה" – דיון חברתי נוקב על חשיבות שימור המסורת והתרבות היהודיות, על אלף גווניהן; ובמקום "אחדות" – פוליטיקה קונסטרוקטיבית יותר, מהויות במקום סמלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.